בכיתי. כך פשוט. דמעות של ממש.

משהו חנק בגרון ועלה והתפרץ בדמעות.

מראה טור הצועדים הענק, אלפי אנשים שצעדו ברחובות קרית מוצקין, מאחורי נועם ואביבה שליט, ריגש וחנק וזיעזע את הלב.

צעדתי בקירבת נועם ואביבה שליט, אנשים לא צעירים, שקמו ועשו מעשה והניעו עם שלם לצעוד עימם, בחום הנורא - ונשברתי. פרצתי בבכי.

צריך לב של אבן ירושלמית קרה כקרח, כדי שלא להתרגש ולא להזדעזע למראה צעדה שכזאת.

ארבע שנים מאכילים אותם, ממשלות ישראל, בקש ובגבבה.

תלכו תבואו. אנחנו דואגים לא פחות מכם, ודיבורים והבטחות באוויר וכלום.

אז הולכים ובוכים.

הולכים בשקט חנוק, והשתיקה זועקת.

כי כלו כל הקיצים. אז מי יודע. אולי.

אולי בצעדה הזו יקוב הדין את ההר.

אולי בתום הצעדה הזו, יחזרו אביבה ונועם שליט, לחיות עם בנם, גלעד שליט, השבוי בידי החמאס בעזה.

כי בלעדיו, כך חזרו ואמרו, אנחנו לא חוזרים. 

ביום הראשון לצעדה, טילפן ראש הממשלה, ביבי נתניהו, לנועם שליט.

הדיבורים הרגילים. מחזק אתכם. ליבנו איתכם וכיוצא באלה.

נועם שליט, איש צנוע ושבור לב, ענה רק: מאסנו בדיבורים. רוצים מעשים ותוצאות. דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.

לשון אחר: לא איתי אתה צריך לדבר. דבר עם מי שצריך. עם מתווך גרמני, תורכי, סיני.

דבר איתם, עם מי שצריך, ועשה שגלעד יחזור איתנו הביתה מהצעדה הזאת, כי בידך הדבר.

וביבי כמו ביבי יצא בהודעה לאומה.

אני מסתכל בעיניהם הכואבות של בני משפחת שליט, אמר, ואני גם מסתכל בעיניהם של משפחות קורבנות הטרור.

ובין עיניי אלה לעיניי אלה, הוא לא מחליט שהגיע הזמן לשלם את המחיר.

אנחנו לא מוכנים לשלם כל מחיר, אמר ביבי.

או במילים אחרות, מפורשות יותר: אנחנו מוכנים להפקיר את גלעד שליט. 

ומרוב שהוא, ראש הממשלה, מסתכל בעיניים כבר שנתיים ימים, גלעד שליט יושב כבר ארבע שנים בשבי, והמדינה, אותה הוא משרת במדי צה"ל, מפקירה אותו ויורקת לו, להוריו ולהוריי כל חייל וחייל, יריקה נוראה בפנים.

וכל השאר: פקה פקה פקה...

בעברית פשוטה, דברי ביבי הם גם יריקה בפרצופם של הצועדים עם משפחת שליט.

כאילו אמר: צועדים יקרים, מצפצפים עליכם ועל צעדתכם.

אתם לא מזיזים לאף אחד, ואף אחד כאן בירושלים לא סופר אתכם.

לכו הביתה, ותנו לישון בשקט...

והפעם לכיוון שר החוץ, אביגדור ליברמן.

קצת קשה לדעת אם רה"מ נתניהו, ירק לכיוון ליברמן, שהחליט לעקוף אותו ולשלוח את פואד בן אליעזר, למעין פגישת הרגעה עם התורכים, או שביבי פשוט לא סופר את ליברמן, למרות שמינה אותו לשר החוץ.

דבר אחד ברור: ליברמן, שהצד השני לא מוכן לקיים עימו קשר ישיר, הוא לא בדיוק האיש המתאים להידוק הקשרים עם תורכיה.

לשון אחר: אז אם ביבי סוף סוף מבין את זה, איך קורה שהוא עדיין שר החוץ... האסימון מתחיל ליפול. 

שנת הלימודים הסתיימה עם כתם גדול ומביש. כתם על המצח של כולנו, ושמו: עמנואל.

ישוב שכוח-אל, שבו רבנים, המדברים על אחדות ישראל, מורים לחסידיהם השוטים ללכת לכלא, ואפילו לעמוד מול כיתת יורים, ובלבד שבנותיהם החסודות לא תלמדנה בצוותא, חלילה וחס, עם ספרדיות. טפו-טפו-טפו.

נחום ברנע, חתן פרס ישראל, שוחח עם אחד האבות.

האב הביא גם את בתו בת השמונה.

את יודעת להבדיל בין אשכנזים לספרדים, שאל ברנע.

בטח, השיבה הילדה. הם כושים.

ואם זה לא שיעור מאלף בגזענות בזויה - אני צנצנת חרדל שחור.

פתאום יש שינוי קיצוני בהרגלי הצריכה.

פתאום, בשעות הערב, הקניונים מתרוקנים כמעט מאדם.

פתאום, בתי הקפה - חוץ מאלה שהציבו מסך טלוויזיה גדול - שוממים כמעט לגמרי.

פתאום, הרייטינג של ערוץ 1 שובר שיאים.

פתאום, העולם הוא כפר אחד גלובלי.

פתאום, יש לנו מונדיאל הורס אוזניים, אחי. מונדיאל סוף הדרך. מונדיאל עם אכזבות והפתעות.

אז תגיד, גיסנו, אתה בעד ברזיל?

כבר שלושה חודשים, מדי בוקר, אני לא יכול שלא לקלל ולהוציא קיטור, כשאני נתקע שוב ושוב בקטע הכביש ממוצרט לצריף קרית חיים.

חכמינו, יזמי המטרונית המקוללת, חסמו נתיב אחד בכביש והתחילו "כאילו" לחפור בו.
אלא שחוץ מהיום הראשון, אף אחד לא עובד שם יותר.

אפילו לא רבע פועל עם מגרפה קטנה לעשבים. כלום. נאדה. אפס עבודה. העיקר שחסמו.

והנה נס.

דווקא בבוקר בו יצאה צעדת שליט ממוצרט במוצקין, נראו בכביש שלושה וחצי אנשים.
שלושה עומדים ומחלקים הוראות, ואחד, חציו בתוך בור, חופר.

אז מי יודע, אולי יש ניסים בעולם...