בכיתי. כך פשוט. דמעות של ממש.

משהו חנק בגרון ועלה והתפרץ בדמעות.

מראה טור הצועדים הענק, אלפי אנשים שצעדו ברחובות קרית מוצקין, מאחורי נועם ואביבה שליט, ריגש וחנק וזיעזע את הלב.

צעדתי בקירבת נועם ואביבה שליט, אנשים לא צעירים, שקמו ועשו מעשה והניעו עם שלם לצעוד עימם, בחום הנורא - ונשברתי. פרצתי בבכי.

צריך לב של אבן ירושלמית קרה כקרח, כדי שלא להתרגש ולא להזדעזע למראה צעדה שכזאת.

ארבע שנים מאכילים אותם, ממשלות ישראל, בקש ובגבבה.

תלכו תבואו. אנחנו דואגים לא פחות מכם, ודיבורים והבטחות באוויר וכלום.

אז הולכים ובוכים.

הולכים בשקט חנוק, והשתיקה זועקת.

כי כלו כל הקיצים. אז מי יודע. אולי.

אולי בצעדה הזו יקוב הדין את ההר.

אולי בתום הצעדה הזו, יחזרו אביבה ונועם שליט, לחיות עם בנם, גלעד שליט, השבוי בידי החמאס בעזה.

כי בלעדיו, כך חזרו ואמרו, אנחנו לא חוזרים.